סיור במטבח של לחיות בכבוד בראשון לציון
השעה 5:30 בבוקר, והמטבח המרכזי של עמותת “לחיות בכבוד” בראשון לציון כבר רותח מפעילות. סירים ענקיים על האש, מכונות חיתוך בפעולה, עשרות עובדים ומתנדבים שרצים בין תחנות העבודה. בחוץ עוד חושך, אבל כאן האור דולק והקיטור עולה מהסירים. עד סוף היום, מכאן ייצאו 3,500 ארוחות חמות לניצולי שואה וקשישים ברחבי הארץ.
“אנחנו מתחילים להכין את האוכל לפנות בוקר,” מסביר מנהל המטבח, איש מקצוע עם ניסיון של עשרות שנים בתעשיית המזון. “כל הארוחות מבושלות ביום שהן יוצאות. שום דבר לא מגיע קפוא או מאתמול. הכול טרי. זה עניין של כבוד – הניצולים ראויים לאוכל הכי טוב שאפשר לתת להם.”
על השיש מונחים חומרי הגלם: עופות שלמים שעוד לפני שעה היו בקירור, ירקות טריים מהשוק, שקיות אורז ותפוחי אדמה. במקרר הענק ממתינים מרכיבים נוספים – דגים, בשר, מוצרי חלב לקינוחים. הכמויות מרשימות: כ-300 קילו עוף או בשר ביום, מאות קילוגרמים של ירקות, עשרות שקי אורז ותפוחי אדמה, ארגזי לחמניות טריות.
“התפריט משתנה כל יום,” מסבירים בעמותה. “יום אחד עוף בתנור עם אורז וירקות, יום אחרי מרק עוף עם כופתאות, יום אחרי דג עם תפוחי אדמה. אנחנו דואגים לגיוון כי הניצולים מקבלים את הארוחות כל יום – הם לא צריכים לאכול את אותו דבר שוב ושוב. גיוון זה גם עניין של תזונה וגם עניין של הנאה.”
מעבר לגיוון, יש התאמה אישית. לחלק מהניצולים יש אלרגיות או רגישויות. אחרים לוקחים תרופות שלא מתאים לאכול איתן מאכלים מסוימים. והרבה מהם, בגיל מתקדם, צריכים אוכל במרקמים מסוימים – לא קשה מדי ללעיסה, לא גדול מדי לבליעה. “יש לנו ניצולה שלא יכולה לאכול עוף כי היא לוקחת תרופה מסוימת,” מספרת מתנדבת ותיקה. “היא מקבלת דג במקום. יש ניצול שהשיניים שלו לא טובות – הוא מקבל את הבשר מרוסק יותר. אנחנו מכירים כל אחד ואת הצרכים שלו.”
ההכשר הוא רבנות ירושלים מהדרין. “רוב הניצולים דתיים או מסורתיים,” מסבירים בעמותה. “הכשרות מאפשרת לכולם לאכול בלי חששות. אף אחד לא צריך לשאול שאלות – הוא יודע שהאוכל כשר.”
בשעה 7:00 בבוקר מתחילים להגיע המתנדבים. הם עומדים בשורות ארוכות ליד שולחנות האריזה, ממלאים מגשיות אלומיניום: מנה עיקרית, תוספת, ירקות, לחם. כל מגשית נסגרת בנייר כסף, מקבלת מדבקה עם לוגו העמותה, ונערמת בקופסאות. “המדבקה חשובה,” מסביר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה. “הניצולים מכירים אותה. הם יודעים שאם יש מדבקה של ‘לחיות בכבוד’ – האוכל בטוח. זה נותן להם שקט.”
בשעה 9:30 הקופסאות כבר מוכנות. רכבים מתחילים להגיע – חלקם של העמותה, חלקם של מתנדבים שמשתמשים ברכב הפרטי. הם טוענים קופסאות ויוצאים לדרך. “יש 38 נקודות חלוקה ברחבי הארץ,” מסבירים בעמותה. “מהמרכז לדרום, מהשפלה לצפון. כל נקודה מקבלת את הכמות שהיא צריכה.” מנקודות החלוקה, המתנדבים המקומיים לוקחים את הארוחות ומחלקים אותן לניצולים – עד פתח הדלת, כל יום, בכל מזג אוויר.
“הדבר הכי חשוב הוא שהארוחה תגיע חמה,” מדגישים בעמותה. “לא פושרת, לא קרה. חמה. זה חלק מהכבוד – להביא אוכל שאפשר לאכול מיד, בלי לחמם.” מאחורי הקלעים יש הרבה עבודה שלא רואים. רכש של חומרי גלם, תיאום עם ספקים, בדיקות איכות, תחזוקת ציוד. יש רואה חשבון שמנהל את התקציבים, יש קצין בטיחות מזון שמוודא שהכול על פי החוק, יש צוות של מתאמים שדואג שכל ניצול יקבל את מה שהוא צריך.
“אנשים רואים את הארוחה ואומרים ‘וואו, כמה פשוט’,” אומר ארז. “אבל מאחורי כל מגשית יש עבודה של עשרות אנשים. מהרוכש שקנה את העופות, דרך הטבח שבישל, המתנדב שארז, הנהג שהסיע, המתנדב שחילק – כולם חלק מהשרשרת.” ובסוף השרשרת, יש ניצול שואה שפותח את הדלת ומקבל מגשית חמה. הוא לא יודע על כל העבודה שהתרחשה מאחורי הקלעים. הוא רק יודע דבר אחד: היום יש לו מה לאכול. היום מישהו דאג לו. וזה, בסופו של דבר, כל מה שחשוב.
